"אחותי", אמרתי לה, "את נראית נפלא!". 
כן, אני מחמיאה. 

עם השנים למדתי שהאנשים שאומרים לי דברים מבאסים כשהם פוגשים אותי, למשל שאני נראית עייפה, מאיצים בי עצב מהול ברצון לנקום. 
הרי בימים שאני לא נראית טוב אני יודעת את זה. ששמנתי — אני יודעת. כשאני עייפה אז אני אפהק לכם בפנים — אין צורך להגיד שאני נראית עייפה.

לא לי, ולא לאף אישה שמתמודדת עם החיים. כי זה מעייף. ומה שאתם רואים לי על הפרצוף נקרא הגיל.
ואת זה לא שוטפים גם בסבון. 

צילום: ליהיא לפיד

אז אמרתי לה שהיא נראית נפלא, והיא ענתה בחיוך גדול וחינני ובגאווה של מי שמצאה זהב בחדר אשפה ש"זו הספיר־ולינה". 

× × ×

לפני כמה שנים סיפרה לי חברה בסיטואציה דומה על זרעי צ'יה. "את לא מאמינה", היא אמרה לי בעודה מקפצת בבית הקפה כאילו מישהו הזריק לה אדרנלין לווריד, "כמה אנרגיה זה נותן לי" ופתחה בסיפורים על איך הצ'יה נתנה לה אנרגיה לכבוש את העולם. בינתיים היא בעיקר כבשה את השיחה, ואני הבנתי שעדיף לי לא לנסות להשחיל משפט, כי בין כה לא אצליח.

אבל כמובן רצתי לקנות את הזרעים השחורים הקטנים שאותם ערבבתי עם יוגורט. בימים אחר כך הייתי מאוד עייפה, כי באותם לילות היו לי חלומות זוועה נוראים שהייתי מתעוררת מהם בסיוט. רובם היו קשורים קשר כלשהו לתקופת השואה. אחרי כמה ימים, כשסיפרתי לחזק על זרעי הצ'יה ואמרתי לו שמזל שאני לוקחת אותם עכשיו עם חלומות הזוועה, הוא הביט בי במבט שכולו ציפייה.

"מה?", שאלתי
"נו?", הוא ענה. 

ואז הבנתי. הפסקתי עם זרעי הצ'יה וחזרתי לחלום על חופים לבנים ועצי קוקוס או על מה שחלמתי פעם לפני הצ'יה, חלומות שאינני זוכרת וכנראה היו נעימים. כי לא התעוררתי מהם בבעתה. 
אז זרקתי את הצ'יה. 

× × ×

בכל ספרי הילדות שלנו היו תיאורים על איך מכריחים ילדים לשתות שמן דגים או מה שנקרא אז שמן קיק. קראתי בילדותי עשרות דימויים שניסו לתאר את הגועל של הדבר הזה — החל מהטעם הנורא ועד הריח הגרוע עוד יותר.

ויודע כל אדם שהיה מיותר לחלוטין לענות ככה את הילדים. או לפחות ככה חשבנו עד שנכנסה לחיינו האומגה 3. שזה בעצם שמן דגים בקפסולה, אבל זה בלי ריח ובלי טעם.

יש מי שאומרים שזה עוזר להם. וסבבה להם. אני שמן מכניסה לגוף רק אם הוא מתבל לי את הסלט. 
חבל על הקלוריות.

× × ×

שאלתי שתי חברות אחרות על הספירולינה רגע לפני שקפצתי לקנות, והן הסבירו לי שעדיף לאכול את זה טרי או כמעט טרי. שזה אומר להתחיל להתעסק עם זה.

"מה זה בכלל?", שאלתי.
"אצות", ענתה אחת מהן.
ואז החברה השנייה אמרה שעדיף לימון וחומץ תפוחים.
"זה נשמע כמו הוראות ניקוי לכיור", אמרתי.
והן שתיהן נשבעו שזה בריא וטוב, אך הודו שזה גם מגעיל.

ואני נזכרתי שפעם, בהתקף פנטזיית בריאות תקופתית שעברתי, קניתי מכונה להכנת מיץ מנבט חיטה, וכל בוקר (בסך הכל שלושה ימים) שתיתי משהו דוחה בטעם דשא. 

× × ×

בינתיים שאלתי עוד אנשים והתברר שגם גיסי טוחן לילדים שלו דברים ומספר להם שזה בריא. הילדים בינתיים נראים בסדר. 

× × ×

ופתאום הבנתי שמישהו מיתג את הדברים האלו, הזרעים, הדשא, הגרגרים ושאר תוספים בשם סופר פוד. 
ואני לתומי חשבתי שסופר פוד זה אוכל שהגיע מהסופר. 

× × ×

אז בטרם התחלתי לגדל אצות במקרר החלטתי להתחיל מהקל אל הכבד.
בבוקר סחטתי לימון והוספתי לו כפית חומץ תפוחים. זה היה מגעיל כמו שזה נשמע, אבל הרגשתי נפלא.

קודם כל, הבחילה גרמה לי לא לרצות לחשוב על אוכל כמה שעות (שזה הישג בפני עצמו), והדבר השני — בגלל הטעם הנורא שתיתי המון מים.
ומים זה טוב.

1. מי שממליץ עליהם מדביק בהתלהבות שלו. 
2. כי במילה בריאות יש קסם.
3. ברוב הפעמים זה די שטויות.
4. אבל אז את אומרת לעצמך: מה יש להפסיד? 
5. ובסוף בבוקר את שותה חומץ. או דשא.