האם אתם מאלו אשר מצביעים ברגליים? או קמים ועושים מעשה, קוראים קול צעקה, מתעקשים לעמוד על העוולה או אי צדק? או שאתם מאלו שמצקצקים בלשונם ומצביעים עם הרגליים בבית, כמוני?

כל זה העלה בי תהייה על כמה אנו עומדים על שלנו, אם אנחנו חושבים שאנחנו ראויים ומגיע לנו משהו, או לא.

אני כל חיי נטיתי לקבל כל מה שנאמר לי, החל מאם אני מוכשרת במשחק או לא, הבסיס הצבאי אליו שלחו אותי או אפילו אם אני זכאית להטבת עמלות בבנק. לכל אחד מהדברים האלו תמיד הנהנתי אמרתי לעצמי: טוב, אם זה ככה, אז ככה. אין מה לעשות. תמיד חשבתי שאנשים יודעים יותר טוב ממני עצמי. מדוע יש לחלקנו נטייה לקבל על עצמנו את מה שאומרים להם? לקבל על עצמם את ההחלטה שמישהו אחר עשה, ואפילו לא מתעקשים לקבל הסבר או לנסות להוציא את עצמם מן הכלל?

לסיבה יש קורטוב מכל דבר: רמת בטיחון עצמי, המחשבה שאני אינני מומחה מספיק באותו תחום ומתן כבוד לאדם האחר שיושב מולך. שלושת הדברים הללו יחד מוביל לכך שנחיה את החיים שלנו מרוחקים מכל דבר שרצינו לעשות, שהם גורמים לנו הנאה ואף מקלים על חיינו.

שכן, אז מה אם אני לא שחקנית טובה? אני אוהבת משחק, אני נמצאת בחוג אחר הצהריים במתנ"ס ולא על הבמה הלאומית - אז למי אכפת? אני רוצה לשרת בבסיס סגור, לחיות חיי צבא פטריוטיים כמו שתמיד חלמתי - להיות 'קרבית', אז בדיוק אין הקצאות לבסיס רחוק? אז מה אם צריך חובשים קרוב לבית? אני מסרבת - אני אשאר במקומי עד אשר יימצא משהו.

האם אתם מהמפגינים או מהמצקצקים בבית?. צילום: מוטי קמחי

לרוב מדובר בגחמות רגעיות או חוסר השתדלות מצידם של אחרים ולפעמים גם הכרח של חוקים קבועים שכבר נקבעו מראש, ועדיין, אז מה? הרי בכל דבר יש יוצאי דופן ותמיד דברים משתנים ומקבלים ראייה אחרת עד שלבסוף גם הם משתנים. מדוע שלא  נתעקש על שלנו? מקסימום- נצליח. ניצור תקדים.

ובעצם מדוע אנחנו לא מתעקשים ללכת ולקבל את מה שאנחנו רוצים? כי הורגלנו להיות 'ילדים טובים' עד שנשארנו גם 'בוגרים טובים', לעיתים טובים מדי. או כי אנחנו חושבים שאין לנו די כוח או שבאופן לא מודע אנו חושבים שלא מגיע לנו לקבל את מה שאנחנו רוצים. אלו ועוד הן כפייה שאנו שמים על עצמנו, כבלים שאנו אפילו לא מנסים להשתחרר מהן מתוך תחושה של קטנות לעיתים או חוסר ערך או מראש מחליטים ש "זה לא יעזור". אך אתם יודעים מה? זה תמיד כן יעזור, גם אם לא תשיגו בסופו של דבר את מה שאתם רוצים, אתם תגלו בעצמכם יכולות, איכויות שלא הכרתם ותהיו גאים בעצמכם על כך.

ואם אתם צריכים סימוכין נוסף על מנת לדרוש את המגיע לכם ואתם רצונותיכם, אומר לכם דבר נוסף: כשאתם לא עומדים של שלכם, מותרים על עצמכם ועל רצונותיכם - זה מתקיים גם מול הקשר שלכם עם הבריאה ועם האלוהות עצמה.

המחשבה שאנו קטנים אל מול האלוהים היא מחשבה מסרסת מן היסוד, הגורסת שאנו איננו חלק פעיל וחשוב מן אותו היקום והבריאה עצמם. הבריאה מושפעת על ידכם ועל ידי פעולכם, בדיוק כפי שהאלוהות מושפעת על ידכם - ראו ערך 'שבירת הכלים' בקבלה. בדיוק כפי ששם על האדם ללקט את ניצוצות הכלים השבורים על מנת להעלות אותם מדרגה אל הטוב, כך גם עליכם מוטלת המשימה לחיות את חייכם באופן הכי הולם ונעלה שאתם יכולים לראות את עצמכם בה. זוהי מצווה, חוזה, ביניכם לבין עצמכם.

התחילו בלראות כיצד אתם מוותרים למציאות שלכם, ופעלו בו. אם קיבלתם דחייה נסו להבין מדוע והאם זה מקובל עליכם? אם אתם חושבים שמגיע לכם אחרת, או שלא נעשה עמכם צדק, פעלו לגביו - אפילו ברמה הכי בסיסית שאם יכולים. שלב ראשון הוא לדעת שמגיע לכם יותר.

בד בבד, אם אתם מסוגלים לראות שמגיע לכם יותר, פעלו על מנת גם לתת לאחר מה שמגיע לו גם כן. אתם תראו שאתם צריכים להתאמץ פחות כדי לקבל את מה שמגיע לכם, שכן זהו גלגל היחזור אליכם בנתינה, כך שבסופו של דבר יסתובב בהרמוניה שלמה, בה נתינה וקבלה יבואו בטבעיות מחזורית כמו השמש והירח עצמם.

פעלו מתוך מקום ראוי של 'מגיע לי', לא ממקום של חמדנות או רכושנות, אלא ממקום עניו היודע את עצמו ומאמין בהיותו כנשמה הבאה לאסוף את אותם הניצוצות האלוהיים אשר פזורים סביבו, והוא מתחיל כמובן - בעצמו.

יפעת סנטו היא מתקשרת ומנטור רוחני.

מוזמנים להגיב, לשלוח שאלות ולהתייעץ 054-3339791- , באתר הבית להתפתחות אישית ורוחנית או  במייל