"אז בת כמה היא היתה?", שאלו אותי המון פעמים השבוע.
"83", עניתי.
וכל פעם היה שקט אחרי התשובה שלי.
כי מה יש להגיד?
למי שאוהב זה תמיד מוקדם מדי.

× × ×

"העיקר שלא סבלה", היו שאמרו.
האמת, היא די סבלה. פעם שלישית סרטן. והפעם הוא הכניע אותה.
מערכת הבריאות הפסידה עליה בענק, אבל היא לא ויתרה. היתה לוחמת אמיתית.

× × ×

הייתי ילדה בפעם הראשונה שהביאו אותי להיפרד ממנה. הזהירו אותנו היטב שלא לגעת בכלום לפני שנכנסנו לצריף ההוא בתל השומר, מכוסים חלוקים נגד חיידקים.

כמה קשה היתה המלחמה האחרונה. צילום: ליהיא לפיד

ועמדתי שם, אמורה להיפרד מהדודה האהובה שלי, ולא ידעתי מה לעשות או להגיד.
ואז היא התאוששה וניצחה.

× × ×

אחרי לא מעט שנים חזר לה הסרטן למקום אחר בגוף, והיא יצאה שוב להילחם.

ואבא שלי (שהוא בכלל הגיס שלה) התנדב לקחת חלק בטיפול בה וימים ארוכים הסיע אותה הלוך ושוב אל הטיפולים ומהם וחזר וסיפר כמה קשה המלחמה הזאת.

ובשנה הזאת זכה אבי בתואר "זכאי לגן עדן" על הטיפול המסור בגיסתו. בדודה שלי.

× × ×

דודה אלפה התחתנה עם דבל'ה, ויחד הם הקימו משפחה וחיו הרבה שנים.

דודה אלפה ז"ל

לא תמיד הם הצליחו להחליט אם הם אוהבים או לא. הם אפילו התגרשו פעם, אבל אחר כך חזרו לחיות יחד.

בשנותיו האחרונות הוא סבל מדמנציה, והיא חייתה עשורים לבד.
כשהוא נפטר היא קנתה את הזכות להיקבר מעליו.

וזה מה שעשינו השבוע.
באנו לאחד אותם לנצח.

× × ×

והלב של החבר שלה נשבר. התרסק.

× × ×

בשנה האחרונה, במלחמתה האחרונה בסרטן האחרון, היא התעקשה להיות בבית אבות. לא רצתה עזרה בבית. רצתה שידאגו לה, שיפנקו אותה. לרגע הזה חסכה, היא אמרה, כל הזמן. ושם, בבית האבות הנעים והמצוחצח, בשנתה האחרונה, היא זכתה לא רק לשלווה (כך גם קוראים למקום) אלא גם לאהבה.

אהבה עדינה ומלטפת.

הבנות האחרות קינאו קצת בזוג היונים וקצת הלכו רכיל, אבל אברם שלה לא התרגש ולא זז ממנה ולא הפסיק להתפעל ממנה.

וכשבאתי לבקר נראה לי כאילו טוב לה יותר מאי פעם.
ככה זה כשמאוהבים.

ורק ברביעי שעבר, כשבאתי כי אחותי צלצלה ואמרה שהיא מרגישה שמשהו לא טוב ושנלך לבקר, כבר לא היה לה כוח אפילו לחייך.

× × ×

דודה אלפה לא שברה תקרות זכוכית. היא היתה מה שקראו בדור כשזה לא היה חריג — עקרת בית. להפך.

והיא התאמצה לעשות את זה טוב ולהיות אמא טובה ודודה טובה וסבתא טובה ואדם טוב. והיא באמת היתה כזאת.

היא לא היתה רק קדושה, ולפעמים לא הצליח לה, אבל היא השתדלה.
לי ולאחותי היא היתה דודה טובה.

היא התרגשה מכל דבר שקרה לי, לאיש שלי ולילדיי. והיא עקבה וידעה הכל.

אפילו היה לה קלסר עליי, כמו שהיה לה על כל יקיריה. קלסר שהיא אספה בו צילומים וכל שבב מידע שפורסם אי פעם עליי. כולל קלטות מדברים ששודרו ברדיו.

× × ×

"אני יודע מה זה לאבד אבא", אמר לי פעם חבר בעצב גדול כשסבא טומי שלנו נפטר. "אבי נפטר והוא עדיין חלק ממני. אני חושב עליו כמה פעמים כל יום והוא מופיע לי במחשבות ובלב כל פעם".

ואני שאלתי מתי אביו נפטר, דואגת שמא הכאב טרי ואולי לא השתתפתי בצערו.

"לפני 18 שנה", אמר לי החבר.

× × ×

ופתאום הבנתי מה שלא ידעתי (תודה לאל וחמסה חמסה). אנשים לא מדברים על זה, על הכאב הזה. על הוריהם שהלכו בדרך הטבע.

בגילנו אנחנו הולכים לעוד לוויה של אמא או אבא של חברים, מחבקים את הילדים האבלים ששיערם כבר אפור, שגם הם כבר סבים וסבתות או שעוד רגע יהיו.

ואנחנו שואלים בני כמה היו הוריהם.
ואז אנחנו שותקים.
כי מה יש להגיד כשזה לא מוות טראגי וזה לא סוף שהוא אסון, אלא סוף טבעי של מהלך החיים.

ואנחנו מחבקים את החברה או החבר האבל שלנו ואומרים משפטים כמו "לפחות הוא לא סבל" או "שלא תדעי עוד צער".

אבל האמת היא שהצער רק מתחיל. צער הפרידה. והחסר.
ואחרי שבוע שבו יושבים שבעה על ההורה החברים שלנו חוזרים לעבודה, לחיים, והם אותם אנשים. והכל ממשיך כרגיל.
ולנו נראה שזהו, הם אחרי.

אנחנו רק לא יודעים שפעם ביום, אולי הרבה יותר, אולי קצת פחות, הם פתאום נורא מתגעגעים, וזה כנראה לעולמים יהיה ככה.

× × ×

אני ואחותי מחבקות את אמי, כשזו ליד מיטת בית החולים שבה שוכבת דודתי חסרת החיים, אחותה היחידה, ואת הנכדים ואת בתה.

וסביבנו החדר שוקק, מבקרים באים לזו מימין, ורופא לזו שמשמאל.
ובאמצע דודתי נפרדת מהעולם הזה בנשימות רכות אחרונות.
מוקפת אהבה.

× × ×

וזה המהלך הטבעי של החיים.
אבל זה בעצם הכל חוץ מטבעי.