דווקא בשבוע הזה החלטתי ללכת לשחק איתן כדורעף. דווקא בערב קר נורא, כשהגשם שוטף, מצאתי את עצמי מדלגת בין השלוליות, מגלה שוב שהמשפט "תקחי מעיל" שאמא שלי היתה אומרת לי עדיין רלוונטי, וחבל שהיא לא אמרה לי את זה גם הפעם. כי שוב הייתי לבושה קיצי מדי. ובחוץ היה קפוא מדי.

× × ×

אני לא אוהבת חורף, אבל בגלל שבארצנו חורף הוא דבר קצרצר וחולף, אני מכריחה את עצמי למצוא את הנעים שבו. אז שלפתי השבוע את הכרבוליות מהארון, אווררתי נעלי בית וגרביים עבים ושמתי סיר מרק שחוסל ומיד העמדתי אחר במקומו. וגם לא האמנתי שאני זאת שמדלגת בין השלוליות עם נעלי התעמלות, הולכת לשחק באולם של בית ספר כאילו אני תלמידת תיכון. וגם הייתי בטוחה שאף אחת חוץ ממני לא תגיע.

הכי מגניבות שיש. סיגל, לי־אור, אילנה, גאולה, תמר, ליאת, גלית, אסתי, טל והמאמן הרנן צילום סלפי: ליהיא לפיד

אבל הן הגיעו. כמו כל שבוע. האמהות של מאמאנט.
והיה להן מפתח של אולם הספורט. שפעם היינו חותכים אצבע בשביל להשיג אותו.

× × ×

שנים שאני שומעת על הדבר הזה שסחף כל כך הרבה אמהות, ואפילו באתי כצופה כמה פעמים, אבל מעולם לא ניסיתי לשחק.

ומה שהפתיע אותי היה שהן היו רציניות. ממש. בניגוד לשיעורי הספורט בתיכון, שבהם ניסינו להגיד רק כמה ואיפה כואב לנו ומונע מאיתנו לזוז, הן הגיעו כמו רוח עם הסערה שבחוץ.
כי יש להן משחק בשבת, והן לא מתכוונות להפסיד.

× × ×

כשהייתי צעירה, לרגל אחד המונדיאלים, ניסיתי להצטרף לבנים בצפייה במשחקים. שאלתי שאלות על נבדל ועל כרטיס צהוב או אדום וכל ערב התייצבתי מול המסך עם פיצוחים. אחרי כמה ימים התחלתי להרגיש גב קר שאני מקבלת מהבנים.

אני לא יודעת למה, אבל מעטות הבנות שהם מאמינים שבאמת אוהבות את המשחק ואוהדות מכל הלב. הם לא רוצים שיהיו בנות שמבינות כאילו מדובר בעניין סודי. אני מכירה כמה בנות כאלו שמבינות, אבל כנראה שעליי ראו את הזיוף. ראו שאני בסך הכל רוצה להידחף לחבורה, כי נראה לי מאוד כיף לראות יחד כדורגל ולצעוק.

ואז הבנתי שהם בעיקר צועקים על הפרשן הישראלי בטלוויזיה.
כנראה לא משנה איזו קבוצה אתה אוהד, את הפרשן כולם חושבים שצריך להחליף, וברור שהם היו עושים עבודה טובה ממנו.

× × ×

אחרי 40 דקות שהתחילו בחימום ואז בזינוקים ואז בכדרור ואז בזריקות וקפיצות, נגמר לי האוויר.

והתיישבתי.
ונזכרתי.

התבוננתי בהן מהספסל בעודי משיבה את החמצן שחסר לי בריאות. התבוננתי בקבוצת האמהות הזו, נשים מדוגמות עם החולצות והנעליים, ואחד הדברים הכי מקסימים היה איך שהן עודדו זו את זו.

מי שטעתה לא כעסו עליה, אלא הסבירו לה מה לעשות טוב.
מי ששיחקה אותה קיבלה קריאות עידוד, כיפים ומחיאות כפיים.
ואני כבר הרגשתי חלק מהן.

× × ×

הטירוף התחיל לפני 12 שנים. עפרה אברמוביץ' מכפר סבא, אם לשתי בנות, יזמה הקמת קבוצות ששיחקו כדורשת בבתי ספר בעיר שלה יחד עם אמהות נוספות. היום יש ברחבי ישראל 16 אלף שחקניות למאמאנט שעוסקות בספורט, אך גם הפכו לחלק מקבוצה, מחבורה, מקהילה. הן מתנדבות ופותחות עוד ועוד קבוצות.

הקבוצות הן בבתי הספר של הילדים, וככה נוצר קשר שכונתי קהילתי.
ניסיתי להיתלות בפרט הזה כדי להתחמק, להגיד שילדיי כבר גדולים, אבל מתברר שאם את מהשכונה אז אפשר איכשהו לצרף אותך גם אם את לא אמא בבית הספר.

וגם יש רשת מתחרה (כי בלי מתחרים אי אפשר) שנקראת "איגוד הכדורשת", וגם שם יש ליגה ותחרויות, וזה לא תלוי בבית הספר של הילדים. וגם אותן אני מכירה, והן נפלאות לא פחות. והכי חשוב שזה כיף. גם זו וגם זו.

× × ×

נסעתי הביתה בלילה קר. כל השרירים כאבו לי, אבל היה לי חיוך גדול על הפנים. ונזכרתי במלחמה שעשיתי בתיכון.

התייצבתי יום אחד אצל המנהל ואמרתי שאני לא מוכנה להיות בהתעמלות בנות. אני לא רוצה לשכב על הגב ולהרים ברכיים ולהוריד. אני רוצה ספורט כמו של הבנים.

חצי שנה נלחמתי. עד שבסוף נכנעו.
וזה לא היה קל. עשיתי איתם שכיבות סמיכה (לפעמים ויתרו לי קצת) וחטפתי מרפקים בכדורסל ובעיטות (בלי כוונה) בכדורגל, אבל נהניתי בטירוף.

× × ×

הרבה שנים עברו מאז צעקתי "יש!!!" על המגרש ולא מחוצה לו.
והנה הייתי עכשיו עם אמהות שיש להן מפתח לאולם ספורט. והן משחקות ונלחמות על כל כדור. והן הכי מגניבות שיש.

והיה הרבה יותר כיף מלשחק עם הבנים.